יש לי בעייה קטנה של משקל עודף. זה לא שאני שמן , אבל אני עובד במשרד, אני לא מתעמל מספיק, ויש לי חיבה יתרה לשוקולד ומאפים. כתוצאה מכך, אני סוחב רוב הזמן 3-4 קילו מיותרים ונמצא במאבק מתמיד לירידה במשקל.

לכן, כל טריק פסיכולוגי שעשוי לעזור לי בנטייה לצריכת יתר של קלוריות הוא מבורך.

לאחרונה, בעקבות חיסול ממוקד של שלוש שורות של שוקולד מילקה בסמוך לארוחת הצהריים, התחלתי להרהר על נושא ה ״רעב״ ועל הגישה שלנו אליו.

אני נוטים להתייחס לרעב כאל סוג של כאב, משהו שצריך לחסל, וטוב שעה אחת קודם. רוב הדיאטות שאני מכיר מתמקדות בניטרול הרעב, או באמצעות ארוחות קלות תכופות או ע״י אכילת מזונות הגורמים לתחושת שובע.

לדעתי, רעב, בין אם פיזי או מטאפורי, הוא כח חיים מאוד חזק. רעב מבטא כמיהה עמוקה למשהו. זו אותה הציפייה החזקה כל כך שהיא שגורמת לנו להזיל ריר.

מדיי פעם כשתוקפת אותי השפעת, אחד הסיפטומים הראשונים הוא אובדן התיאבון. זה גם אחד הדברים האחרונים שחוזר, לפעמים יום או יומיים אחרי שכל שאר התסמינים כבר נעלמו. זו תחושה מאוד לא נעימה, כאילו אחד ממחוללי ההנאה בחיים נעלם זמנית.

בפעם הבא. שתהיו רעבים, אני מציע שתיאבקו בנטייה לכבות את הרעב באמצעות הג׳אנק הפוד הכי זמין, בין אם זה שוקולד או במבה. תהנו מההרגשה. התמסרו למצב הזה ככל האפשר. ואז, כשתשבו לבסוף לארוחה נהדרת, ההנאה תהיה מושלמת. כשרעבים, האוכל תמיד יותר טעים.

רק להבהיר, אני לא ממליץ על דיאטת רעב. תמיד צריך להקפיד לאכול טוב. ברור לי גם שיש מיליוני אנשים בעולם שרעב הוא עבורם מצב קיומי. אני מתפלל שמין האנושי יתגבר על תופעות אילו. הפוסט הזה נועד לאילו מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות בעולם שבו רעב הוא מצב זמני.

מה שאני כן מציע זה שתשאפו לחסל את רעבכם עם האוכל הכי איכותי שאתם יכולים להשיג. גופכם ראוי לכך. כתוצאת לוואי, תגלו כי את גם אוכלים פחות וגם מרגישים הרבה יותר טוב.

המעלית נפתחת בזמזום חרישי. מרחוק נשמעת המולת הלובי. אתה ניגש לחדר האוכל.

״מספר חדר ?״ שואלת המארחת בקול מנומס.

היא מובילה אותך לשולחן זוגי נחמד המשקיף על הברכה.
אתה מוזג לעצמך כוס קפה פילטר ושם פעמיך לעבר המזנון.

דגני הבוקר קורצים. אתה מעמיס ערמה של גרנולה (בשביל הבריאות) וקצת פצפוצי שוקולד (בשביל הטעם).
אתה חוזר לשולחן ומתחיל לאכול. תוך כדי אכילה אתה סוקר את המזנון ומתכנן את ההמשך. בבית כבר היית עוצר, אבל הרי שילמת עבור זה, וחופשה היא רק פעמיים-שלוש בשנה.
אתה חוזר למזנון ומעמיס כמה פרוסות של לחם דגנים. לצדם קצת חביתה מקושקשת, גבינת תשעה אחוז וסלט ירקות. לבסוף, אתה מקנח בפירות ובכמה רוגאלאך קטנים.

אתה קם מהכסא אחרי 20 דקות של בולמוס. אתה מרגיש כבד. בא לך לישון. אכלת הרבה אבל לא ממש טעמת כלום.

להמשך הקטע »

לפני חודשיים, הרעיון שאוכל לרוץ 21.1 ק”מ היה דמיוני לחלוטין.

למרות זאת, אינני יכול לדווח על תופעות לוואי יוצאות דופן.

השרירים קצת תפוסים, יש שטף דם מתחת לאחת הצפורניים ברגל , אבל אין תחושת אושר עילאי או תובנות חדשות על מהות החיים.

אולי זה התוצאה שלא עמדה בציפיות, אולי זה טבע האדם שמרגע שהושג יעד כלשהו, הנפש מתמקדת ביעד הבא.

בעיקר התחושה היא של הקלה שזה מאחוריי. בסך הכל עוד יום במשרד…

מהפסגה לא רואים את הנחלה שרגלי ההר, אלא את הפסגה הבאה. וטוב שכך, אחרת לא היה לנו בשביל מה לחיות.

להמשך הקטע »

התקרה צוירה ע”י מיכלאנג’לו בהזמנת האפיפיור יוליוס ה – 2 בין 1508 ו – 1512.

מי שרואה את התקרה במציאות, נוטה לדמיין את האומן כשהוא שכוב על גבו, בבדידות מזהירה, שקוע בחדוות היצירה.

בפועל מדובר היה במשימה ארוכה ומסובכת מאוד, רווית קשיים ומכשולים, שאף הופסקה למשך כמה חודשים בעקבות המלחמות של האפיפיור עם יריביו הפוליטיים באיטליה. להמשך הקטע »

“בלוג של אלף פוסטים מתחיל בפתגם סיני עתיק” (לא צ’ה)

ובכן, בשעה טובה החלטתי להתחיל לכתוב בלוג.

מדוע  ? בגלל האתגר הטכנולוגי (רצוי שמישהו בתחום העיסוק שלי יידע מה קורה מתחת למכסה המנוע), ובגלל שנראה לי כאילו כולם מסביבי כבר מנהלים בלוגים.

על מה הוא יהיה ? על כל מה שמעניין אותי, פוליטיקה, ספורט, כלכלה, קפה, IT, ובאופן כללי על החיים בעידן הנוכחי.

האם יהיה לי על מה לכתוב ? נקווה שכן.  יש לי מספר רעיונות כך שאני די מסודר לחודשיים הקרובים.

האם הם יבואו בהמוניהם ? סביר להניח שלא, חוץ מקרובי משפחתי וחבריי, אבל מי יודע.

מי מייחד את הבלוג הזה ? כנראה שלא הרבה, חוץ מתחום אחד – הבלוג ייכתב גם בעברית וגם באנגלית. ייתכן שיש באינטרנט בלוגים דו לשוניים בעברית ואנגלית, אבל בודאי שאין הרבה כאלה.

מה יעשה הבלוג למען האנושות ? נתחיל עם פתרון להתחחמות הגלובאלית, הסוגיה האיראנית, וקללת העז של השיקגו קאבס.

אז תבואו לבקר שוב. יהיה מעניין !!!